1949 - האזור המפורז...האזור המפורז1949 - האזור המפורזקרא עוד
חזרהעריכה
פרטים (15)
האזור המפורז המרכזי
האזור המפורז
סוריה ושאלת א"י - מהקמת הליגה הערבית ועד...
מפה צבאית של גדות והסביבה 1949...
עמק החולה מפה חלוקה לשטחי פיק"א וקק"ל 19...
הסכמי שביתת הנשק מבט לאחור...
סוריה מזהירה את ישראל, נגד חידוש העבודות...
מפת האזור המפורז
המפורז המרכזי בהסכם שביתת הנשק 20.7.1949...
בשני לנובמבר הקיבוץ המאוחד מעלה פלוגה מק...
אוהל הודי ראשון
המפורז המרכזי בהסכם שביתת הנשק 20.7.1949...
הסכמי שביתת הנשק מבט לאחור...
ארץ רבת גבולות מאה השנים הראשונות של תיח...
הרס המצודה הצלבנית שסטלה, מצד עתרת, 197...
קביעת הגבול עם סוריה לאחר מלחמת העצמאות
הסכמי שביתת הנשק עם הסורים היו האחרונים, לאחר שנחתמו כבר עם הלבנונים, המצרים והירדנים. הדרך למשא ומתן עם סוריה נפתחה באפריל 1949, לאחר שגם ירדן חתמה על הסכם שביתת נשק. בסוף מרץ הייתה הפיכה צבאית בסוריה. חוסני זעים, שתפס את השלטון, הודיע על רצונו להיכנס למשא ומתן עם ישראל. עבור הסורים הפכה המובלעת מנכס לנטל כבד. הם חששו מצה"ל, אשר יכול היה כעת, לאחר שחתם על הסכמים עם שאר המדינות הפולשות, להפנות את מלוא כוחו מול המובלעת הסורית. ב 5 באפריל נפתחו השיחות באוהל שהוקם על כביש משמר הירדן ראש פינה. השיחות עם סוריה נמשכו זמן רב. נראה היה שאי אפשר לגשר בין תביעת ישראל לנסיגה סורית מלאה מעבר לגבול הבינלאומי לבין רצונה של סוריה לנצל את הצלחתה הצבאית במובלעת משמר הירדן. בסופו של דבר, הצעתו של המתווך מטעם האו"ם ראלף באנץ' והערפול המכוון בו נקט בנושאים שנויים במחלוקת, הביא לחתימת הסכם ב-20 ביולי 1949. עם נסיגת הכוח הסורי מזרחה הסתיימה מלחמת העצמאות. (נאור מ. אצבע הגליל 1900 - 1967, 1991, עמ' 164)
בהסכמי שביתת הנשק היו יסודות בעייתיים רבים, כגון קיומם של אזורים מפורזים ופרשנות שונה של כל מדינה, גרמו לסכסוכים מקומיים. עבודות שיזמה ישראל לייבוש החולה באזור המפורז הביאו להתלקחות בגבול סוריה. ייבוש החולה נחשב מפעל פיתוח לאומי ומתכנני העבודות לא התחשבו בתביעות הסורים לריבונות על השטח וניצלו את חוסר הבהירות בניסוח הסכם שביתת הנשק. בהסכם דובר על "השבת החיים האזרחיים הרגילים לתקנם" אך לא פורטו הסדרים בשאלות כגון השלטון האזרחי באזור המפורז, זכויות התושבים לעבד את אדמתם ועוד. (פישר ל. רוזנטל י. משה שרת, ארכיון המדינה, תשס"ז, עמ' 435)
בהסכמי שביתת הנשק נאמר במפורש, שהשטחים המפורזים נועדו לשמש מעבר לשלום קבע, ומצד ישראל לא הייתה כל כוונה להשאירם במעמד זה לטווח ארוך. אך לא כך קרה. המזרח התיכון למד לחיות עם הסכמי שביתת הנשק. תוך עוינות מתמדת ומלחמות כלתי פוסקות. הניסוח המעורפל של מעמד השטחים המפורזים והפרשנות מלאת הניגודים היוו אבן נגף מתמדת. שליטת ישראל על השטחים המפורזים הייתה חיונית. כל פיתוח מפעלי המים האזוריים והארציים, ייבוש החולה, מוביל המים הארצי, היה מותנה בעבודת פיתוח ישראלית, במיוחד באזור המפורז המרכזי.
פרשנות שונה, כאמור הייתה הבסיס למחלוקות ולהתנגשויות ירי בין סוריה לישראל.
הפירוש הישראלי – הנחת היסוד הייתה, שכל זמן שאין הסדר שלום סופי, זכויותיה בשטחים אלה מוגבלות כמפורש בהסכמי שביתת הנשק. ישראל, על כן, הכירה בשלושה גורמים בעלי זכות באזור. תושביו ובעלי הקרקעות המקומיים, יושב ראש ועדת שביתת הנשק וממשלת ישראל.
הפירוש הסורי - לדעת סוריה, האזור אינו שייך לישראל ולא לסוריה, ומעמדן של שתי המדינות שווה בכל. מה שמותר לישראל, מותר גם לסוריה ומה שאסור לראשונה, אסור גם לשנייה.
פירוש ראש משקיפי האו"ם - לא הייתה פרשנות אחידה. כל יושב ראש נתן פרשנות בהתאם לתפיסת עולמו. חלקם נתן פירוש מקל, כרוח הקו של ד"ר באנץ' ואחרים, כדוגמת גנרל בניקה הדני, נתנו פירוש מחמיר ועוין לעמדות ישראל. עמדתו העוינת של גנרל בניקה הייתה בין הגורמים להפסקת חפירת תעלת המוביל מדרום לגשר בנות יעקב ב 1953. זמן קצר לאחר חתימת הסכם שכיתת הנשק החלו הסורים להפגין התנגדות, מדינית וצבאית, לכל פעילות ישראלית בשטחים המפורזים. הם הרחיקו לכת וניסו לכפות על השטחים הללו מצב של 'סטטוס קוו', דהיינו מניעת כל פעילות מקומית או עבודות פיתוח. הסורים לא הסתירו את עוינותם לכל פעילות ישראלית הקשורה בפיתוח תשתית, העשויה לסייע למפעלי קליטה והתיישבות באזורים המפורזים או בסביבתם, ואף לפיתוח מפעלי מים שיפריחו את השממה באזורים מרוחקים, כמו הנגב. בחלק מהשטחים המפורזים היו כפרים ערביים, שאנשיהם עיבדו אדמות ועסקו במרעה. למרות היות הכפריים האלה בשטח ריבוני ישראלי ולכאורה אזרחי מדינת ישראל, אפשרו להם הסורים לעבור באופן חופשי את הגבול לסוריה ואף הבטיחו להם זכויות אזרח. הדבר הביא למתחים ולסכסוכים אלימים, עקובים מדם. בשנות המדינה הראשונות אכן רבו סכסוכים בענייני קרקע, מרעה, אדמות נטושות, הכשרת קרקע, ניקוז ופיתוח, הן במישור המקומי והן ברמה הארצית, ייבוש החולה והקמת המוביל הארצי. סכסוכים אלו הוחרפו, ושני הצדדים החליפו אש בנשק קל, הניחו מארבים ומיקשו אזורים שונים. סכסוכי הגבול חרגו מעבר לשטחים המפורזים. כל עבודת פיתוח או הכשרת קרקע שמשמעותה שינוי המצב בשטח, נתקלה בהתנגדות מדינית ובתגובה צבאית סורית, בטיעון שעבודת הפיתוח וההכשרה משנה את הנתונים הקרקעיים לטובת ישראל ומצמצמת את שדות המזרע והמרעה שהיו בעבר בידי הכפריים הערבים. מדיניות סורית זו היוותה בסיס מוצק לתקריות גבול רבות, שנמשכו לאורך שנות ה-50 ובעיקר לאחר הפעלת המוביל הארצי, 1964. (נאור מ. אצבע הגליל, 1900 - 1967, 1991, עמ' 207 – 208)
הסכסוכים נסובו סביב בעיות מים מקומיות, הכשרת קרקע, מרעה, עיבוד חקלאי, פריצת דרכים, פעולות ניקוז ועוד. השטחים המפורזים ב 20 ביולי 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם הסורים . בהסכם נקבע כי הכוחות הסוריים ייסוגו לגבול המנדטורי, תוך הקמת שלושה אזורים מפורזים השטח הצפוני - בין הבניאס והדן ליד קיבוץ דן. ב . השטח המרכזי — מאזור משמר הירדן דרומה עד שפך הירדן. השטח כלל שתי בליטות: האחת דרומית לחולה ולה צורת משולש שווה שוקיים, והשנייה בקצה הדרומי, אף היא בצורת משולש, מצפון לכינרת. ג. השטח הדרומי - דרום מזרח הכינרת, מאזור צמח ועד עין גב. (שמואל אלבק, אצבע הגליל, 1900 – 1967, 1991, עמ' 205)
בסוף מרס, 1951 התפתח משבר עם סוריה ועם האו"ם בעקבות עבודות ייבוש החולה. הוחלט להמשיך בעבודות ולנקוט פעולות להפגנת ריבונות ישראל באזור המפורז, ובהם העברת כ-800 תושבים ערבים מן האזור המפורז לכפר שעב בישראל (ערביי כארד אל-בגרה ואל-רנמה). מועצת הביטחון קראה לישראל להימנע מהמשך עבודת הייבוש ללא תיאום עמו ולהחזיר את הכפריים שפונו. ההחלטה עוררה מורת רוח בישראל והוגשה מחאה לאו"ם (ריילי). לאחר משא ומתן ארוך עם נציגי האו"ם הוחזרו הכפריים לבתיהם וחודשו העבודות בחולה. (פישר ל. רוזנטל י. משה שרת, ארכיון המדינה, תשס"ז, עמ' 436 - 437)
בראשית ספטמבר, 1953, אישר משה שרת התחלת עבודה להטיית הירדן לפי תוכנית ג'ונסטון שהייתה חלק מתוכנית לפיתוח מקורות המים בצפון, להפקת חשמל ובשלב מאוחר יותר להעברת מים לנגב לצורכי השקיה. מקורות הירדן באים גם מתוך סוריה ולבנון, והם זורמים בשטחים הגובלים בסוריה ובירדן. הירדן נחשב אפוא נהר בין לאומי. לפי החוק הבין לאומי יש להגיע להסכמה בין המדינות הגובלות בנהר על השימוש במימיו, והעבודות כאמור נעשו בשטח מפורז, שטח שמעמדו לא היה ברור. לפני תחילת העבודה בערוץ הירדן הודיעה ישראל לראש ועדת שביתת הנשק הישראלי סורי על כוונתה. הוא הסתייג מן העבודה ללא הסכמת התושבים הערבים, אך לא אסר עליה. העבודה בוצעה דרומית לגשר בנות יעקב, לכאורה על אדמה בבעלות יהודית. סוריה הגישה מחאה, והגנרל בניקה דרש מישראל להשהות את העבודות, בטענה שהן פוגעות בזכויות המים של הסורים ונותנות לישראל יתרון צבאי באזור. ניסיונות להשיג פשרה נתנו אורכה להשלמת השלב הראשון של העבודה. בינתיים פנתה סוריה בתלונה למועצת הביטחון.
ארצות הברית התנגדה לעבודות בנהר הירדן משום שתמכה בתוכנית שהוכנה בשיתוף עם סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לניצול אזורי של המים ("תכנית מיין") וליישוב הפליטים. ב-20 באוקטובר הודיע הממשל על עיכוב המענק לישראל. מחלקת המדינה ביקשה מישראל להסכים להשהיית העבודות בתמורה לחידוש המענק. בסוף אוקטובר הודיע אבא אבן שישראל מסכימה להפסקה זמנית של העבודות. כעבור יום הודיע דאלס על שחרור המענק. נציגי ישראל בדיון במועצת הביטחון התעקשו על זכותה של ישראל לעשות עבודות באזור המפורז, וחתרו להחלטה ברורה לכניקה, לאפשר את המשך העבודה, בתנאי שלא יופרו זכויות הקרקע והמים של הסורים. בינואר 1954 העלו שלוש מעצמות המערב הצעת החלטה ברוח זו. ההחלטה נדחתה על ידי וטו של ברית המועצות, שמשמעותו המעשית הייתה הקפאת העבודות בערוץ הירדן .(פישר ל. רוזנטל י. משה שרת, ארכיון המדינה, תשס"ז, עמ' 474 – 475)
מציג פריט: - מתוך 15
האזור המפורז המרכזי
קרא עוד
קרדיטים: האזור המפורז שמואל אלבק אצבע הגליל 1900 1967 עורך מרדכי נאור הוצאת יד בן צבי ירושלים
האזור המפורז
קרא עוד
קרדיטים: 03.02.1967 ,הצפה , page 1S מנחם רוטנברג
סוריה ושאלת א"י - מהקמת הליגה הערבית ועד להסכם שביתת-הנשק
קרא עוד
קרדיטים: אברהם סלע, מערכות, גליון 295-294, יולי 1984
מפה צבאית של גדות והסביבה 1949
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון מפות מכללה אקדמית תל-חי
עמק החולה מפה חלוקה לשטחי פיק"א וקק"ל 1943
קרא עוד
קרדיטים: הסוכנות היהודית
הסכמי שביתת הנשק מבט לאחור
קרא עוד
קרדיטים: אלוף (מיל) פרופסור יהושפט הרכבי, "מערכות", יולי 1984
סוריה מזהירה את ישראל, נגד חידוש העבודות באזור המפורז
קרא עוד
קרדיטים: "מעריב", 29.1.1958
מפת האזור המפורז
קרא עוד
קרדיטים: "הארץ"
המפורז המרכזי בהסכם שביתת הנשק 20.7.1949
קרא עוד
קרדיטים: עזי גל,
בשני לנובמבר הקיבוץ המאוחד מעלה פלוגה מקובצת של כ-30 חברים כהכנה להתיישבות
קרא עוד
קרדיטים: עזי גל
אוהל הודי ראשון
קרא עוד
קרדיטים: עזי גל
המפורז המרכזי בהסכם שביתת הנשק 20.7.1949
קרא עוד
קרדיטים: עזי גל,
הסכמי שביתת הנשק מבט לאחור
קרא עוד
קרדיטים: אלוף פרופ' יהושפט הרכבי, מערכות, 294 - 295, 1984 עמ' 2 - 5
ארץ רבת גבולות מאה השנים הראשונות של תיחום גבולות ארץ ישראל 1840–1947 ,
קרא עוד
קרדיטים: פרופסור גדעון ביגר, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2001, מאתר פרויקט בן-יהודה, https://benyehuda.org/read/28449#ch1
קביעת הגבול עם סוריה לאחר מלחמת העצמאות
הסכמי שביתת הנשק עם הסורים היו האחרונים, לאחר שנחתמו כבר עם הלבנונים, המצרים והירדנים. הדרך למשא ומתן עם סוריה נפתחה באפריל 1949, לאחר שגם ירדן חתמה על הסכם שביתת נשק. בסוף מרץ הייתה הפיכה צבאית בסוריה. חוסני זעים, שתפס את השלטון, הודיע על רצונו להיכנס למשא ומתן עם ישראל. עבור הסורים הפכה המובלעת מנכס לנטל כבד. הם חששו מצה"ל, אשר יכול היה כעת, לאחר שחתם על הסכמים עם שאר המדינות הפולשות, להפנות את מלוא כוחו מול המובלעת הסורית. ב 5 באפריל נפתחו השיחות באוהל שהוקם על כביש משמר הירדן ראש פינה. השיחות עם סוריה נמשכו זמן רב. נראה היה שאי אפשר לגשר בין תביעת ישראל לנסיגה סורית מלאה מעבר לגבול הבינלאומי לבין רצונה של סוריה לנצל את הצלחתה הצבאית במובלעת משמר הירדן. בסופו של דבר, הצעתו של המתווך מטעם האו"ם ראלף באנץ' והערפול המכוון בו נקט בנושאים שנויים במחלוקת, הביא לחתימת הסכם ב-20 ביולי 1949. עם נסיגת הכוח הסורי מזרחה הסתיימה מלחמת העצמאות. (נאור מ. אצבע הגליל 1900 - 1967, 1991, עמ' 164)
בהסכמי שביתת הנשק היו יסודות בעייתיים רבים, כגון קיומם של אזורים מפורזים ופרשנות שונה של כל מדינה, גרמו לסכסוכים מקומיים. עבודות שיזמה ישראל לייבוש החולה באזור המפורז הביאו להתלקחות בגבול סוריה. ייבוש החולה נחשב מפעל פיתוח לאומי ומתכנני העבודות לא התחשבו בתביעות הסורים לריבונות על השטח וניצלו את חוסר הבהירות בניסוח הסכם שביתת הנשק. בהסכם דובר על "השבת החיים האזרחיים הרגילים לתקנם" אך לא פורטו הסדרים בשאלות כגון השלטון האזרחי באזור המפורז, זכויות התושבים לעבד את אדמתם ועוד. (פישר ל. רוזנטל י. משה שרת, ארכיון המדינה, תשס"ז, עמ' 435)
בהסכמי שביתת הנשק נאמר במפורש, שהשטחים המפורזים נועדו לשמש מעבר לשלום קבע, ומצד ישראל לא הייתה כל כוונה להשאירם במעמד זה לטווח ארוך. אך לא כך קרה. המזרח התיכון למד לחיות עם הסכמי שביתת הנשק. תוך עוינות מתמדת ומלחמות כלתי פוסקות. הניסוח המעורפל של מעמד השטחים המפורזים והפרשנות מלאת הניגודים היוו אבן נגף מתמדת. שליטת ישראל על השטחים המפורזים הייתה חיונית. כל פיתוח מפעלי המים האזוריים והארציים, ייבוש החולה, מוביל המים הארצי, היה מותנה בעבודת פיתוח ישראלית, במיוחד באזור המפורז המרכזי.
פרשנות שונה, כאמור הייתה הבסיס למחלוקות ולהתנגשויות ירי בין סוריה לישראל.
הפירוש הישראלי – הנחת היסוד הייתה, שכל זמן שאין הסדר שלום סופי, זכויותיה בשטחים אלה מוגבלות כמפורש בהסכמי שביתת הנשק. ישראל, על כן, הכירה בשלושה גורמים בעלי זכות באזור. תושביו ובעלי הקרקעות המקומיים, יושב ראש ועדת שביתת הנשק וממשלת ישראל.
הפירוש הסורי - לדעת סוריה, האזור אינו שייך לישראל ולא לסוריה, ומעמדן של שתי המדינות שווה בכל. מה שמותר לישראל, מותר גם לסוריה ומה שאסור לראשונה, אסור גם לשנייה.
פירוש ראש משקיפי האו"ם - לא הייתה פרשנות אחידה. כל יושב ראש נתן פרשנות בהתאם לתפיסת עולמו. חלקם נתן פירוש מקל, כרוח הקו של ד"ר באנץ' ואחרים, כדוגמת גנרל בניקה הדני, נתנו פירוש מחמיר ועוין לעמדות ישראל. עמדתו העוינת של גנרל בניקה הייתה בין הגורמים להפסקת חפירת תעלת המוביל מדרום לגשר בנות יעקב ב 1953.
זמן קצר לאחר חתימת הסכם שכיתת הנשק החלו הסורים להפגין התנגדות, מדינית וצבאית, לכל פעילות ישראלית בשטחים המפורזים. הם הרחיקו לכת וניסו לכפות על השטחים הללו מצב של 'סטטוס קוו', דהיינו מניעת כל פעילות מקומית או עבודות פיתוח. הסורים לא הסתירו את עוינותם לכל פעילות ישראלית הקשורה בפיתוח תשתית, העשויה לסייע למפעלי קליטה והתיישבות באזורים המפורזים או בסביבתם, ואף לפיתוח מפעלי מים שיפריחו את השממה באזורים מרוחקים, כמו הנגב. בחלק מהשטחים המפורזים היו כפרים ערביים, שאנשיהם עיבדו אדמות ועסקו במרעה. למרות היות הכפריים האלה בשטח ריבוני ישראלי ולכאורה אזרחי מדינת ישראל, אפשרו להם הסורים לעבור באופן חופשי את הגבול לסוריה ואף הבטיחו להם זכויות אזרח. הדבר הביא למתחים ולסכסוכים אלימים, עקובים מדם. בשנות המדינה הראשונות אכן רבו סכסוכים בענייני קרקע, מרעה, אדמות נטושות, הכשרת קרקע, ניקוז ופיתוח, הן במישור המקומי והן ברמה הארצית, ייבוש החולה והקמת המוביל הארצי. סכסוכים אלו הוחרפו, ושני הצדדים החליפו אש בנשק קל, הניחו מארבים ומיקשו אזורים שונים. סכסוכי הגבול חרגו מעבר לשטחים המפורזים. כל עבודת פיתוח או הכשרת קרקע שמשמעותה שינוי המצב בשטח, נתקלה בהתנגדות מדינית ובתגובה צבאית סורית, בטיעון שעבודת הפיתוח וההכשרה משנה את הנתונים הקרקעיים לטובת ישראל ומצמצמת את שדות המזרע והמרעה שהיו בעבר בידי הכפריים הערבים. מדיניות סורית זו היוותה בסיס מוצק לתקריות גבול רבות, שנמשכו לאורך שנות ה-50 ובעיקר לאחר הפעלת המוביל הארצי, 1964. (נאור מ. אצבע הגליל, 1900 - 1967, 1991, עמ' 207 – 208)
הסכסוכים נסובו סביב בעיות מים מקומיות, הכשרת קרקע, מרעה, עיבוד חקלאי, פריצת דרכים, פעולות ניקוז ועוד. השטחים המפורזים ב 20 ביולי 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם הסורים . בהסכם נקבע כי הכוחות הסוריים ייסוגו לגבול המנדטורי, תוך הקמת שלושה אזורים מפורזים השטח הצפוני - בין הבניאס והדן ליד קיבוץ דן. ב . השטח המרכזי — מאזור משמר הירדן דרומה עד שפך הירדן. השטח כלל שתי בליטות: האחת דרומית לחולה ולה צורת משולש שווה שוקיים, והשנייה בקצה הדרומי, אף היא בצורת משולש, מצפון לכינרת. ג. השטח הדרומי - דרום מזרח הכינרת, מאזור צמח ועד עין גב. (שמואל אלבק, אצבע הגליל, 1900 – 1967, 1991, עמ' 205)
בסוף מרס, 1951 התפתח משבר עם סוריה ועם האו"ם בעקבות עבודות ייבוש החולה. הוחלט להמשיך בעבודות ולנקוט פעולות להפגנת ריבונות ישראל באזור המפורז, ובהם העברת כ-800 תושבים ערבים מן האזור המפורז לכפר שעב בישראל (ערביי כארד אל-בגרה ואל-רנמה). מועצת הביטחון קראה לישראל להימנע מהמשך עבודת הייבוש ללא תיאום עמו ולהחזיר את הכפריים שפונו. ההחלטה עוררה מורת רוח בישראל והוגשה מחאה לאו"ם (ריילי). לאחר משא ומתן ארוך עם נציגי האו"ם הוחזרו הכפריים לבתיהם וחודשו העבודות בחולה. (פישר ל. רוזנטל י. משה שרת, ארכיון המדינה, תשס"ז, עמ' 436 - 437)
בראשית ספטמבר, 1953, אישר משה שרת התחלת עבודה להטיית הירדן לפי תוכנית ג'ונסטון שהייתה חלק מתוכנית לפיתוח מקורות המים בצפון, להפקת חשמל ובשלב מאוחר יותר להעברת מים לנגב לצורכי השקיה. מקורות הירדן באים גם מתוך סוריה ולבנון, והם זורמים בשטחים הגובלים בסוריה ובירדן. הירדן נחשב אפוא נהר בין לאומי. לפי החוק הבין לאומי יש להגיע להסכמה בין המדינות הגובלות בנהר על השימוש במימיו, והעבודות כאמור נעשו בשטח מפורז, שטח שמעמדו לא היה ברור. לפני תחילת העבודה בערוץ הירדן הודיעה ישראל לראש ועדת שביתת הנשק הישראלי סורי על כוונתה. הוא הסתייג מן העבודה ללא הסכמת התושבים הערבים, אך לא אסר עליה. העבודה בוצעה דרומית לגשר בנות יעקב, לכאורה על אדמה בבעלות יהודית. סוריה הגישה מחאה, והגנרל בניקה דרש מישראל להשהות את העבודות, בטענה שהן פוגעות בזכויות המים של הסורים ונותנות לישראל יתרון צבאי באזור. ניסיונות להשיג פשרה נתנו אורכה להשלמת השלב הראשון של העבודה. בינתיים פנתה סוריה בתלונה למועצת הביטחון.
ארצות הברית התנגדה לעבודות בנהר הירדן משום שתמכה בתוכנית שהוכנה בשיתוף עם סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לניצול אזורי של המים ("תכנית מיין") וליישוב הפליטים. ב-20 באוקטובר הודיע הממשל על עיכוב המענק לישראל. מחלקת המדינה ביקשה מישראל להסכים להשהיית העבודות בתמורה לחידוש המענק. בסוף אוקטובר הודיע אבא אבן שישראל מסכימה להפסקה זמנית של העבודות. כעבור יום הודיע דאלס על שחרור המענק. נציגי ישראל בדיון במועצת הביטחון התעקשו על זכותה של ישראל לעשות עבודות באזור המפורז, וחתרו להחלטה ברורה לכניקה, לאפשר את המשך העבודה, בתנאי שלא יופרו זכויות הקרקע והמים של הסורים. בינואר 1954 העלו שלוש מעצמות המערב הצעת החלטה ברוח זו. ההחלטה נדחתה על ידי וטו של ברית המועצות, שמשמעותו המעשית הייתה הקפאת העבודות בערוץ הירדן .(פישר ל. רוזנטל י. משה שרת, ארכיון המדינה, תשס"ז, עמ' 474 – 475)